צילום ואמנות דיגיטלית – ראיון עם הצלם משה נחומוביץ' (חלק א')

אחת מהיכולות הגאוניות ביותר בעולם הצילום והעריכה הדיגיטלית, זו היכולת שלנו להשתמש באמנות הדיגיטלית על מנת ליצור עולמות חדשים שאינם קיימים במציאות, או פשוט לשנות את המציאות לפי ראות עיננו. אחד מהצלמים הבולטים בתחום הזה בארץ הוא הצלם משה נחומוביץ' שמצלם החל משנת 2010 בצורה מקצועית, ושאת חלק מהעבודות שלו אתם בוודאי ראיתם בעיתונים, במגזינים, או על גבי עטיפות אלבומים של לא מעט אמנים בארץ..

הייחודיות שלו היא שילוב של הרבה עולמות בתוך האמנות שלו, מה שמביא אותו לחשוב כל הזמן על רעיונות יצירתיים חדשים ולבצע אותם באופן מדהים ומעורר השראה.

אני ומשה מכירים עוד מימינו הראשונים כצלמים, וכבר אז הוקסמתי מיכולות הצילום והעריכה שלו. מה שתפס אותי בעיקר זו העובדה שבכל פעם שהוא שיתף תמונה חדשה, הוא רק הראה לכולם איך הוא מצליח להתעלות על עצמו, להשתפר, ולהביא דברים חדשים. כל תמונה שהוא מצלם זוכה לביקורות ושיתופים רבים, וחלק מהפרויקטים שלו הפכו לתערוכות ואף התפרסמו בעולם. היכולת שלו להביט על העולם מנקודת מבט משולבת של צייר / צלם / אמן דיגיטלי, היא זו שכנראה הופכת את העבודות שלו לכאלו שאנחנו לא רוצים להוריד מהם את העיניים.

כיום משה מתעסק בצורה מקצועית בצילום אמנים למטרות מסחריות ויחסי ציבור, כאשר הרעיון העיקרי הוא צילום של האמן בסטודיו עם קונספט ברור וידוע מראש, ו"שתילתו" בסביבה אחרת באופן שנראה קרוב מאוד למציאות. בשנה האחרונה משה הוא (בין היתר) צלם הבית של מגזין "7 לילות" השייך לעיתון "ידיעות אחרונות".

הפעם אני בחרתי לרענן קצת את הבלוג שלי ולשאוב השראה מצלם שבאמת יש המון מה ללמוד ממנו. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו ואני ממש מעוניין לקבל תשובות לשאלות האלה שכנראה כולכם גם תרצו לשאול אחרי שתצפו קצת בעבודות שלו..

החלטתי לחלק את הראיון עם משה ל-2 חלקים, מכיוון ששיח הצלמים שלנו הורכב מהמון תוכן המשלב את סיפור ההצלחה שלו יחד עם טיפים ושיטות עבודה שהוא פיתח לעצמו במהלך הזמן. אי לכך, חלק זה של הראיון יוקדש כולו להיכרות עם משה ועם העולם שלו, תוך כדי שהוא ישתף אותנו בגלגולים שעבר כצלם וכאמן דיגיטלי.

אז אני באמת שמח לארח את משה אצלי בבלוג, ואני מקווה שהשהות שלו תהיה נעימה גם לכם 🙂

משה, ספר לנו קצת על התחום שבו אתה עוסק..
איך בעצם הכל התחיל? ומה הביא אותך להיות הצלם שאתה היום?

הכל התחיל בזמן שירותי הצבאי, שם גיליתי את הצילום כתחביב אמנותי שקסם לי מאוד. הייתה לי אז מצלמה פשוטה, והייתי מצלם כמעט כל דבר. אני זוכר שבכל יציאה הביתה אחרי 21 יום בבסיס, ישבתי לערוך את התמונות בתוכנת עריכה פשוטה. העולם הזה של עריכת תמונות נורא קסם לי, ובעיקר הייתה זו היכולת הבלתי מוגבלת שאפשרה לי לקחת תמונה קיימת ולשנות אותה בהתאם לרצונותיי.

עם הזמן התחביב המדהים הזה הפך למשהו מקצועי יותר, רכשתי את מצלמת ה-DSLR הראשונה שלי – Nikon D80 יחד עם עדשת קיט, ובמקביל התחלתי לעבוד עם תוכנת "פוטושופ". הרכישה של הציוד החדש והיקר (ביחס למה שהיה לי באותה תקופה) גרמה לי להתחייב יותר לתחום ולהתחיל להתעסק בו גם בפן המקצועי. הדחף הזה הביא אותי ללמוד יותר את רזי הצילום והמצלמה על מנת שבאמת אוכל להתעסק בהן בצורה מקצועית ומתוך הבנה מלאה.

אז מתי בעצם התחלת לעסוק בצילום באופן מקצועי?

קודם כל, אני חייב לציין שבהתחלה לא היה לי שום מושג בפן המקצועי של הצילום. לא ידעתי מה זה לקוחות, מה זה שירות ומה זה כסף, ולא היה לי שום מושג איך לעשות את זה. מה שכן – הרצון התעלה על הכל, התחלתי לפנות לאנשים באמצעות הפייסבוק, וחיפשתי עבודות ושיתופי פעולה לאו דווקא בתשלום. היו אלה אמנים, יחצ"נים, סוכני דוגמניות, מנהלים אישיים וכדו'.

פניתי למאות אנשים מהתעשייה. הרוב המוחלט לא פתח את ההודעות שלי או שפתח אותן ולא התייחס אליהן, אבל ידעתי שמספיק שאחד מתוך 100 יתייחס אליי. לא הייתי צריך יותר מזה.

הראשון להתייחס אליי היה הזמר אברהם טל. ממש בתחילת הדרך (לפני כ-7 שנים) פניתי אליו גם כן באמצעות הפייסבוק, הצגתי את עצמי, הראיתי לו קצת עבודות, וכעבור כמה דקות הוא נענה בחיוב להודעה שלי וכתב לי "תפגוש אותי מחר בחוף הים ונצלם".

זו באמת הייתה הרגשה טובה, ולמחרת אכן נפגשנו לצילומים. אני זוכר שהגעתי לצילומים עם תיק קטן מאוד שהכיל מצלמה ועדשת קיט, סוללה אחת שמחוברת למצלמה,ללא ציוד תאורה או ציוד מקצועי נוסף ובלי קונספט ברור לצילומים. אברהם די לקח את העניינים בידיים שלו, הסביר מה הוא רוצה וכיוון אותי מאוד לתוצר הסופי, אבל בסופו של דבר הכל היה עניין של אלתורים בשטח.
מכיוון שאברהם הוא אדם ביישן וצנוע, אז הוא יצא כך גם בתמונות אך יצאה שם גםאיזו ניגודיות מעניינת של אדם צנוע וביישן על פני תמונה צבעונית מאוד. אגב, הרומן עם אברהם טל נמשך עוד מספר שנים שהולידו איתו פרויקטים מעניינים נוספים.

לאחר יום הצילום עם אברהם טל, הכל עבר מפה לאוזן וכעבור זמן לא רב נכנס לי הפרויקט הראשון שקיבלתי עליו תשלום. זה אמנם היה תשלום קטן מאוד שבקושי כיסה לי את הנסיעות של אותו יום, אבל הרגשתי בעננים עצם העובדה שמישהו היה מוכן לשלם לי בשביל שאצלם אותו.

הייתה זו להקת רוק שצילמתי לתמונת הקאבר של האלבום שלה. הם פנו אליי וכבר הרגשתי בעננים, אבל השיא היה כשהם הוציאו את הדיסק וראיתי את התמונה שלי מתנוססת בגאווה על עטיפת הדיסק. היום זו נראית לי עבודה כל כך ישנה ובנאלית, אבל ככה זה.. הרי כל צלם שיביט על העבודות שלו מלפני כמה שנים ימצא בהם פאקים. אנחנו פשוט כל הזמן למדים ומתפתחים צילומית ואמנותית, וכך גם משתפרים בהבאת החזון שלנו לידי ביטוי טוב יותר.

מדבריך ניתן להסיק כי מעולם לא למדת צילום באופן מסודר..

לא. אפשר לומר שאני אוטודידקט לגמרי.. כשקניתי את מצלמת ה-DSLR הראשונה שלי, פשוט "שיחקתי" איתה ולמדתי את הדברים תוך כדי ניסויים וטעיות. כמובן שעקבתי גם אחרי לא מעט בלוגים לצילום, קראתי המון מאמרים ברשת, צפיתי בסרטונים וחפרתי בכל מקום אפשרי על מנת שאוכל להגיע לתוצאות הטובות ביותר. בעיקר הייתי מחפש בגוגל סרטוני "מאחורי הקלעים" של הפקות צילום, על מנת להתרשם ממערך התאורה וללמוד מכך.

ואז יום אחד זה הכה בי.. לאחר התבוננות בכל כך הרבה סרטונים, הבנתי שאני חייב ציוד תאורה. אז מבלי להבין דבר וחצי דבר בעולם התאורה, נסעתי לחנות צילום בשם פוטופריק בתל אביב וקניתי סט תאורת סטודיו. אני חייב לחזק את העובדה שהגעתי לחנות מבלי להבין כלל בעולם תאורת הסטודיו, ברמה כזו שלא ידעתי מה זה פלאש, כבל SYNC או משדר רדיו.. פשוט הסברתי להם מה אני רוצה והם אמרו לי מה אני צריך… אז קניתי ערכת סטודיו הכוללת 2 פלאשים, 2 חצובות, מטריות, סופטבוקסים, מתקן רקעים נייד ועוד מספר דברים שימושיים.

באותה תקופה גרתי עדיין אצל ההורים שלי, וכאשר היה לי יום צילום הייתי פשוט מזיז את הרהיטים בסלון והופך אותו לסטודיו. מערך התאורה שלי היה קבוע, מכיוון שעדיין ידעתי מעט מאוד על העולם הזה ולא רציתי לעשות טעויות שאולי יפגעו בתוצר הסופי. מה גם, שכצלם מתחיל הביטחון הצילומי שלי היה חלש מאוד וזה היה לי מלחיץ ומפחיד לדעת שכל העיניים מתבוננות בי. מבחינתי, זה ממש לא היה המקום לנסות מערכי תאורה חדשים שמי יודע אם יצליחו..

מצד שני, לעבוד תמיד עם מערך תאורה קבוע זה לא משהו נכון בכלל, אבל תמיד האמנתי ביכולות העריכה שלי ותמיד ידעתי שכאן יש לי גיבוי מלא לכל בעיה שתצוץ. זו גם אחת הסיבות שכאשר שאלו אותי בהתחלה אם אני צלם, אז הייתי עונה שאני לא צלם אלא אמן דיגיטלי, ושהצילום הוא אחד מהכלים שבעזרתם אני בונה את היצירה.

אז היום אתה מגדיר את עצמך צלם או אמן דיגיטלי?

היום זה שונה..אם בעבר כל התמונות שלי היו מורכבות מ-20% צילום ו-80% עריכה, אז היום חלק מהתמונות שלי מורכבות מ-80% צילום ו-20% עריכה, ויש תמונות שזה 50-50. זאת אומרת שהיום אני מודע יותר לתהליך של הצילום עצמו, ויודע להבחין בפרטים קטנים וחשובים שבעבר לא הבחנתי בהם או שלא התייחסתי אליהם בכובד ראש.

דוגמא מעולה לכך היא כאשר אני לוקח בחורה שצולמה בסטודיו ומחבר אותה לרקע חדש.. אני צריך להתייחס לכיוון של האור עליה כדי ליצור חיבור מושלם, או לחלופין – לצלם אותה עם כיוון תאורה מסוים בהתאם לתמונת הרקע (כשאני יודע מראש מהי תמונת הרקע). כמו כן, גם העניין של הצל.. כשאתה מחבר אובייקט מסוים לרקע אחר אז אתה צריך ליצור לו צל על מנת שהוא יתקבל כחלק מהתמונה. כדי שזה יראה אמיתי, אתה צריך לדמיין את הצל כפי שהוא היה מתקבל במציאות עם אותה תאורה.
אלו דברים שבעבר לא התייחסתי אליהם כי גם לא ידעתי את החשיבות שלהם.

מדובר בהיכרות עמוקה עם האור והצל, וכמובן שגם עם טכניקות של צילום ותאורה. ללא ההיכרות הזו, אני לעולם לא הייתי יכול ליצור תמונה בפוטושופ שהאלמנטים בה "שתולים" אך לא נראים כך.

לפיכך, כששואלים אותי היום מה אני, אז אני עונה שאני צלם ואמן דיגיטלי, אך קודם כל אני צלם.

ומאיפה באמת מגיעה ההשפעה הזו שעוזרת לך לחשוב על אינספור רעיונות ולפעמים גם ליצור יש מאין?

האמת שזה מגיע אליי מעולם הציור, שמשם באתי.. אבי היה צייר בעבר והוא ההשפעה הכי גדולה שלי בחיים מבחינת אמנות. אני זוכר שמחוץ לבית הישן שלנו היה מחסן ישן שבו הוא היה יושב שעות על גבי שעות, מאזין למוסיקה מתקליטים ומצייר בצבעי שמן..
כילד קטן, הייתי יושב לידו, מתבונן ומתמוגג.. אני ממש יכול להריח עכשיו את הריחות של השמן, של הטרמפנטין, של האבק..
אין ספק שזה מה שגרם לי להיות מה שאני היום ושזו ההשפעה הגדולה ביותר עליי..

אני זוכר את שיעורי הציור הראשונים שלי איתו שבהם הוא לימד אותי על אור וצל, על כיווניות ואופי האור, על יצירת עומק בתמונה על ידי שימוש נכון באור, בזווית ובקומפוזיציה. זה ממש עולם ומלואו שהתחיל מגיל 5-6 ונמשך עד היום…

חשוב לי לציין שבילדות הייתי מושפע הרבה מאוד גם מציורי קומיקס. אני חושב שמשם מגיעים אליי הצבעוניות, הטקסטורות, הסיפור, והיכולת לקחת כל אדם ולהפוך אותו לדמות הרבה יותר מועצמת ממה שהיא באמת, מעין דמות שכל העולם סובב סביבה.

מה היה הפרויקט המסחרי הכי גדול שצילמת? אולי זה שגם תרם לך להמשך הדרך..

זה היה פרויקט שעשיתי בשיתוף עם מועדון ה"פורום" בבאר שבע. הפרויקט כלל 3 ימי צילום מאסיביים שבכל יום צילמתי כ-10 אנשים, חלקם דיג'יים, חלקם זמרים, אמני טרנס, אמני היפהופ וכדו'..

בסך הכל צילמתי שם 30 אנשים. היה איזשהו קונספט כללי, אבל אף אחד לא ידע איך יראה התוצר הסופי. לא נעשו איתי ישיבות קונספט ולא נפגשתי לפני כן עם האנשים שצילמתי. מה גם שההפקה דרשה ממני להוציא את התמונות תוך שבוע בלבד מיום הצילום, כך שאני חושב שבפרויקט הזה אני די נזרקתי היישר אל תוך המים העמוקים.. צילומים שלא ידעתי איך יראו בסוף, 3 ימי צילום מאסיביים, וימים שלמים (וגם לילות) שישבתי מול המחשב כדי לערוך וכדי להגיע ליעד שהציבו לי.

מבחינתי, הפרויקט הזה חישל אותי באופן מסוים, לימד אותי המון והוא גם הכניס אותי איכשהו לתודעה הציבורית.. אנשים התחילו לדבר עליי, לשאול שאלות, ולנסות להבין מה זה ואיך עשיתי את זה.. מלבד העבודה המדהימה שיצאה שם, תוסיף לכך שבמסגרת הפרויקט אני צילמתי גם הרבה מפורסמים, בעלי מועדונים, זמרים, דיג'יים ובכלל הרבה אנשים מהתעשייה שכל אחד מהם מקושר בדרכים שלו. ובכללי, כאשר אתה מצלם מפורסמים, אתה זוכה לחשיפה גדולה יותר לכל תמונה וכך גם התגובות גדלות, ואתה גדל יחד איתם.

אז אם אנחנו חוזרים לשאלה שלך, אני חושב שזה פרויקט שמאוד חישל אותי מבחינה אמנותית וגם מבחינה מקצועית. הוא עזר לי להכיר המון אנשים מהתעשייה ולקדם אותי היטב בתחום הזה.

מכל הז'אנרים בצילום, למה בחרת דווקא בז'אנר הזה?

אני לא חושב שאני בחרתי בז'אנר הזה, אלא שהוא בחר בי.. קודם כל, מאז ומתמיד העריכה בפוטושופ הייתה חלק מאוד גדול מהתמונות שלי ככה שזה התגלגל למקומות האלו..
כצלם אני עברתי לא מעט גלגולים.. צילמתי נופים, בעלי חיים, אופנה, ובעצם נגעתי בהמון תחומים עד שמצאתי את הכיוון שלי, אבל תמיד הייתה לי את המשיכה הזו של צילום משולב עם עריכה.. בעצם, להשתמש בתמונה כבסיס ליצירה, אבל למעשה היצירה הסופית היא תוצר של צילום ועריכה יחד.

בסופו של דבר, הדרך והגלגולים שעברתי הם אלו שחיזקו לי את הבסיס של הסגנון האישי שלי בצילום.. כשבן אדם אומר לי שהוא זיהה תמונה שלי מבלי שיש עליה חתימה או תזכורת לגביי, אז אני יודע שאני בדרך הנכונה ושאני עושה בדיוק את מה שאני רוצה.

האם יש ז'אנר מסוים או סגנון צילום שמזעזעים אותך?

אין לי בעיה עם אמנות באופן כללי, ולא משנה אם מדובר בצילום נוף או בצילום של דוגמן.. כל יצירה מכבדת את בעליה באופן כזה או אחר ולכן גם קשה לי לומר על תמונות שהן מזעזעות, מכיוון שלא ניתן לומר את המילה "מזעזע" על עבודה שמוגדרת כאמנות.. אולי בשביל אדם אחד היא לא טובה, אבל בשביל האמן ובשביל אנשים נוספים שאוהבים אותה היא עשויה להיות יצירת אמנות מפוארת.

מה שכן, אם יש משהו שלעולם לא הייתי עושה זה צילומי עירום שהן לא למטרות אמנותיות. אני פשוט רואה תמונות של צלמים שמצלמים ערום לשם הערום עצמו ובלי קשר לאמנות. מה שמביא לתוצאה שנראית כמו תמונות פורנוגרפיות ולא כמו ערום אמנותי.. אני חייב לציין שהבעיה כאן היא לא רק של הצלם אלא גם של הדוגמנית מכיוון שהיא משתפת פעולה בעניין באופן מלא – גם כן רק לשם הערום.

זה משהו שלא עשיתי ושאני לא אעשה אותו. כשאני מצלם ערום, הצילום נעשה למטרות אמנותיות בלבד מבלי לתת קונוטציה פורנוגרפית.

לסיום החלק הראשון של הראיון, ספר לנו בקצרה מה זה צילום בשבילך..

צילום זה חלק מאוד גדול וחשוב בחיים שלי. בתור בן אדם שהוא מאוד סגור ומופנם, אני מצליח להתבטא באמצעות הצילום ולהוציא את החשיבה שלי החוצה. מלבד זאת, הצילום עוזר לי להכיר אנשים, ללמוד אותם ולהבין אותם, ובאופן כללי הוא גורם לי לראות ולהבין הרבה דברים בראיה היומיומית שלי מזווית ראיה של צלם.

המשך יבוא…

בחלק הבא של הראיון, משה ייתן לנו לא מעט טיפים מהעולם שלו. הוא יסביר לנו איך להמתמודד עם אנשים שלא אוהבים להצטלם, הוא ישתף אותנו בפרויקטים ששינו לו את דפוס החשיבה וכמובן שהוא ישתף אותנו גם בכל מה שקורה מאחורי הקלעים, משלב שיחת הטלפון הראשונית עם הלקוח ועד למוצר המוגמר.
האמת? שיש למה לצפות..

בימים הקרובים יתפרסם החלק השני של הראיון, אך בינתיים אתם מוזמנים לשאול את משה שאלות ממש כאן מתחת לפוסט והוא יענה לכולכם!!! אה, וגם לשתף את הפוסט, אם אהבתם כמובן 🙂

אז נתראה בחלק השני 🙂

עד אז, אתם מוזמנים להכנס לאתר של משה נחומוביץ' www.mozesart.com וליהנות 🙂

לחצו כאן למעבר לחלק ב' של הראיון.