כל אחד מאיתנו נתקל פה ושם בסיטואציה שבה הוא נמצא ברחוב, ממתין לאוטובוס או סתם עומד ברחוב בהפסקת קפה, משקיף ובוחן אחר העוברים והשבים ואחר סיטואציות מעניינות כמצלם עם העיניים.

היכולת להקפיא את אותן סיטואציות יצרה את ז'אנר צילום הרחוב והפכה אותו לאחד מהז'אנרים המעניינים ביותר בעולם הצילום.

מבחינת הצילום, תפיסת רגעים כאלה שונה מאוד משאר הז'אנרים שבצילום. בעוד צלם הנוף ימצא את עצמו לבד מול נוף עוצר נשימה באמצע שומקום ועם זמן רב לתכנן את התמונות שלו, צלם הרחוב יימצא את עצמו באזור הומה אדם סביב אנשים שונים וינסה למצוא סיטואציות ולחבר ביניהן בעוד הזמן שלו קצוב ברמות של אלפית שנייה. 
בעוד צלם הספורט ישתמש בעדשות טלה ארוכות ויעמוד במרחק פיזי גדול מהמצולמים שלו, צלם הרחוב ישתמש לרוב בעדשות רחבות ויהיה קרוב מאוד למצולמים שלו.

צילום רחוב דורש מאיתנו להיות נוכחים וקשובים לכל מה שקורה בסביבה.
אה, וכמובן גם שתמיד תהיה עליכם מצלמה, מכיוון שבלעדיה אתם עלולים למצוא את עצמכם מצטערים על כך שבזה הרגע פספסתם את הפריים של החיים שלכם.

צילום רחוב הוא תחום מאתגר מאוד שדורש מאיתנו לדעת לראות, להתבונן, לבחון ולהיות תמיד מוכנים לצעד הבא. קיימים לא מעט קורסים שמשלבים לימודי צילום מקצועי של צילום רחוב, ותוכלו למצוא גם כאלה שמתמקדים אך ורק בתחום צילום זה.

הפוסט הזה הוא בעצם מדריך מפורט שיעזור לכם לצאת לצלם ברחוב עם הרבה יותר ביטחון צילומי ועם הרבה פחות חששות 🙂

מה זה בכלל צילום רחוב?

צילום רחוב בהגדרתו הוא צילום שבו מצולמות סיטואציות אקראיות במקומות ציבוריים, בין אם זה ברחוב, במסעדה או אפילו בקניון. צילום רחוב דומה בגישתו לצילום עיתונות שכן גם הוא עוסק בחברה ומתמקד בעיקר בצילומים של בני אדם או בעלי חיים בסביבה מאוכלסת שמטרתה לספק את ההקשר לסיפור, אך בשונה מצילום עיתונות, צילום הרחוב מתמקד לרוב בתיעוד חיי היומיום של אנשים זרים לחלוטין במקום להתמקד באיזשהו תיעוד של אירוע חשוב.

מכיוון שמדובר בצילום שאינו מבוים על ידי הצלם, צלמי הרחוב בדרך כלל נוהגים להסוות את עצמם ככל האפשר ולהיטמע בסביבה בה הם נמצאים. זאת על מנת לצלם סיטואציות טבעיות בדגש על הרגע המכריע שבו, בנקודת זמן קריטית בודדה, מתלכדים יחד כל חלקי הצילום: האור, הרקע, הדמויות, היחסים בין הדמויות, הבעות הפנים, הקומפוזיציה ועוד.
בזמן הרגע המכריע, כל מרכיבי התמונה נמצאים ברגע שיא והחיבור שלהם יחד הופך את התמונה לייחודית וחד פעמית.

בספרה "הצילום כראי התקופה", כותבת הסופרת סוזן סונטאג כי "לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות וחשיבות שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו".
כך חושב צלם הרחוב שרואה עולם מלא ברגע אחד בודד, וכל מה שהוא רוצה זה פשוט לשמור את אותו הרגע.

יחד עם כל הטוב הזה, קשה מאוד לספר סיפור ברחוב כשהכל קורה כל כך מהר, כשהתאורה משתנה וכשיש חששות לצלם אנשים ש-מי יודע איך יקבלו את העובדה שאתם כרגע מצלמים אותם?

היו נועזים

באמת שאין טעם לדבר על ציוד, מצלמות ועדשות לפני שאתם בכלל דוחפים את עצמכם לצאת החוצה, לצלם, להכיר את הרחוב ולהיתקל במצבים השונים. לפעמים אנשים יחייכו אליכם וידברו אתכם, אבל לפעמים אתם עלולים למצוא את עצמכם גם במצבים פחות נעימים.

קחו לדוגמא את התמונה הזו:

בסך הכל רציתי לצלם מסתנן חסר בית, אך מישהו שם לא רצה לתת לזה לקרות (בלשון המעטה). כמובן שהתעקשתי לצלם את התמונה שרציתי, אבל שנייה לאחר צילום התמונה זכיתי באבן גדולה שנזרקה לכיווני מכיוון שמישהו שם כעס עליי (מאוד כנראה) על כך שצילמתי את חבר שלו במצב הזה. למזלי, התקרית נגמרה ללא אסון, אבל אין ספק שזו הייתה סיטואציה מפחידה.
אין ספק גם שבזמן אחר, ללא מצלמה ביד, לא הייתי חושב להיכנס לסיטואציה כזו, אבל משהו בקסם הזה של הצילום תמיד יסחף אותנו גם למקומות פחות ידידותיים.

מה שאתם צריכים לדעת זה שחוסר הנעימות הזה לא יופיע רק בתקריות אלימות. הרי זה לא פשוט להכניס את עצמנו למרחבים פרטיים של בני אדם אקראיים ולצלם אותם ללא רשות. אם להיות כן, זו אחת הסיבות שהרבה אנשים לא יוצאים החוצה לצלם אנשים אקראיים.

אז קודם כל תחשבו על המניעים שלכם כצלמים. למה אתם מצלמים את התמונות האלה? והאם אתם עושים בכך משהו לא בסדר או לא חוקי?
האם אי פעם כעסתם על מישהו שצילם אתכם ללא רשות? הרי בפועל, לאף אחד לא תהיה סיבה לכעוס עליכם אם לא תספקו לו את הסיבה המוצדקת לכך.

אז הבנתם שלפני הכל תצטרכו להיראות ידידותיים. זה אומר שאם מישהו הבחין בכם שצילמתם אותו אז תחייכו, צרו איתו שיחה, תראו לו את התמונה ואף תשלחו לו אותה.
הכי חשוב שתזכרו שאתם לא בלשים, ואם אתם תהיו יותר מדי חשאיים זה רק יהפוך את העניין למחשיד יותר.
בשורה התחתונה, לפי חוקי רוב המדינות אתם לא עושים משהו לא חוקי, כך שגם אם ניגש אליכם שוטר או מאבטח, הישארו רגועים ותסבירו את עצמכם יפה. אף אחד לא אסר עליכם לצלם במקומות ציבוריים.
לשתף את התמונות ברשתות החברתיות זה כבר סיפור אחר שעליו נדבר בהמשך הפוסט.

בכל אופן, יתכן שלפחות בהתחלה אתם בכל זאת תחששו לצלם אנשים ללא רשות וזה בסדר. במקרה כזה אתם יכולים לבחור בגישה אחרת ופשוט לבקש רשות מהמצולמים שלכם לצלם אותם. זה אולי "יגנוב" לכם מהטבעיות של הנושא שלכם, אבל זו אחלה שיטה להתחבר למצולמים שלכם, להכיר אותם ולצלם פורטרטים נהדרים.

אם אתם עדיין לא מרגישים בנח, אבל בכל זאת רוצים לצאת החוצה ולנסות לצלם צילומי רחוב, תתחילו עם מצבים פשוטים בסביבה שלכם לפני שאתם "נכנסים אל עובי הקורה". אתם יכולים גם להאזין למוסיקה באזניות בזמן שאתם מצלמים. זה גם ירים לכם את מצב הרוח וגם תרגישו שאתם מנותקים מהסביבה וצופים עליה.

היו רואים שאינם נראים

כמו שכתבתי קודם, אל תהיו חשאיים מדי, אבל יחד עם זאת – היו בלתי נראים. והאמת היא שכשאתם יודעים איך לעשות את זה נכון, זה הרבה יותר קל ממה שחשבתם.

אז קודם כל תתנהגו באופן הכי טבעי שיש ובכך תמשכו פחות ופחות תשומת לב.
דבר שני, תלמדו להתבונן ולראות את התמונות שלכם עם העיניים. זה יעזור לכם לשמור את המצלמה רחוקה מהעין שלכם ולהשתמש בה רק כאשר אתם מצלמים את התמונה. צפו בכל מה שקורה סביבכם. בחנו את האנשים, מה הם עושים ולאן הם הולכים ובמי הם עלולים להיתקל בדרכם.
שימו דגש גם על הסביבה שלכם וחפשו צורות מעניינות, שלטים, צבעים, כיתובים או כל דבר אחר שעולה לכם לראש ויכול לשמש לכם כמשנה לנושא התמונה.

ברגע שאתם יודעים בדיוק איך הולכת להיראות התמונה שלכם, אתם תהיו מוכנים לשלוף את המצלמה שלכם ולצלם מבלי שירגישו בכם, וגם תרוויחו זמן יקר של חיפושים אחר התמונה המושלמת.

אם בכל זאת זה לא נגמר בשליפת המצלמה וצילום מהיר, אתם יכולים ליצור מצב שבו אתם כביכול מתעניינים בקיר יפה, בספסל, או בחתול שבדיוק עבר בסביבה. תנו למצולם שלכם את ההרגשה שלא הוא זה שמעניין אתכם ורק אז תפנו לצלם אותו בסיטואציה טבעית.

דרך נוספת להיות 'רואה ואינו נראה' היא צילום מהמותן. ממש כמו שזה נשמע. המצלמה תלויה על הצוואר שלכם ואתם מצלמים מהמותן ומבלי לדעת ב-100% איך הפריים שלכם ייצא. אתם עוד עשויים לקבל הפתעות 🙂
בשיטה זו אני ממליץ לצלם עם עדשה רחבה וצמצם סגור יחסית כדי להבטיח פוקוס על הנושאים שלכם. דבר נוסף, אני ממליץ להגדיר את העדשה על מצב פוקוס ידני ולקבוע את הפוקוס לפי מרחק פיזי סביר, כדי לוודא שהנושאים שלכם אכן יהיו בפוקוס.
עם הזמן אתם תכירו את העדשה שלכם ויהיה לכם הרבה יותר קל לשלוט בזה.

אם בכל 'נתפסתם על חם', פשוט תמשיכו לצלם את מה שקורה מסביבכם, כאילו האדם שתפס אתכם לא ממש עניין אתכם. בפועל, כשמדובר בחששות, רוב הזמן מדובר בתחושות פנימיות שלנו. אל תשכחו שהאנשים ברחוב חוששים לדבר איתכם בדיוק באותה מידה שאתם חוששים לצלם אותם. יותר מזה – סביר להניח שהם יעמידו פנים שהם לא ראו אתכם בכלל.

הציוד המומלץ לצילומי רחוב

עכשיו, כאשר אתם מוכנים לצאת לצלם ברחוב, אתם צריכים להחליט על הציוד היעיל ביותר שתיקחו אתכם. השאלה הנשאלת ביותר בנושא היא (איך לא?): איזו מצלמה ואיזו עדשה הכי טובות לצילום רחוב? והתשובה היא (איך לא?): תשתמשו במה שיש לכם. אם מדובר במצלמת DSLR, מה טוב. אם לא, אז כל מצלמה אחרת תוכל לעשות את העבודה, בין אם מדובר במצלמה נטולת מראה (Mirrorless) ובין אם מדובר במצלמה ביתית פשוטה או אפילו במצלמת הסמארטפון שלכם שדרך אגב היא יכולה להוות יתרון משמעותי בצילום רחוב מבלי שיחשדו בכם אפילו לרגע. פשוט תתנהגו כאילו אתם שולחים SMS או קוראים משהו במייל.

יהיה טוב כמובן אם תהיה לכם שליטה מלאה או אפילו חלקית על ההגדרות שלכם למקרים שבהם תרצו חשיפה מסוימת, שזה בעצם כל הזמן 🙂
במקרים מסוימים אתם אולי תרצו גם שליטה ידנית על הפוקוס.

אם תסתכלו על צלמי הרחוב הגדולים, אתם תראו שהם מצלמים במצלמות מירורלס קטנות ושקטות שנותנות להם את כל היתרונות של צילום במצלמת DSLR (מלבד העינית האופטית) יחד עם היתרונות של מצלמה קטנה ודיסקרטית.
זה באמת לא אומר שאתם חייבים לרוץ ולהחליף את מצלמת ה-DSLR שלכם למצלמת מירורלס. מה שכן, כשאני יוצא לצלם ברחוב, אני מקטין את הציוד שלי ככל האפשר על מנת להיות דיסקרטי ככל האפשר. מבחינתי זה אומר שאשתמש במצלמה ללא הגריפ וללא ציוד מיותר כמו פלאש ושאשתמש בעדשה קטנה וקלה.
זכרו שאתם צריכים למשוך כמה שפחות תשומת לב מיותרת ואתם צריכים להימנע מלהלחיץ את המצולמים שלכם עם עדשות גדולות ומפחידות.

עניין העדשות בצילום רחוב הוא נושא מעניין ומעלה לא מעט דיונים. ישנם צלמים שיעדיפו לצלם בעדשות טלה ארוכות מוקד כמו 70-200 ואפילו יותר, מהסיבה שהם רוצים להיות רחוקים מהנושא שלהם כדי שיוכלו לצלם סיטואציות טבעיות מבלי שישימו לב אליהם.

אני בעד לא לעבור את אורך המוקד 85 מ"מ (על מצלמת פריים מלא) ורוב הזמן לצלם דווקא עם 50 מ"מ, 35 מ"מ או אפילו אורכי מוקד קצרים יותר.

זיכרו!
"אם התמונות שלכם לא טובות מספיק, אתם כנראה לא קרובים מספיק".
את זה אמר רוברט קאפה.

כשתצלמו עם עדשת 70-200 מהקצה השני של הרחוב, אתם אולי תוכלו לצלם פורטרטים מדהימים, אך כדי לצלם סיטואציות רחוב אתם צריכים להיות נוכחים בסיטואציה. זו גם הסיבה שצלמי רחוב טובים מעדיפים עדשות פריים קטנות ורחבות. עדשת פריים עוזרת מאוד בשיקול הדעת כי כשאתם מצלמים איתם אין לכם את עניין הזום שיבלבל אתכם. עדשה רחבה יחד עם קרבה לנושא תיצור פרספקטיבה עמוקה שתמשוך את הצופה אל תוך התמונה ותיתן לו תחושה של נוכחות בתוך הסיפור שבתמונה כאילו שהוא חלק ממנו.

לעומת זאת, עדשת טלה תדחוס את הפרספקטיבה, תטשטש את הסביבה ותעלים ממנה פרטים שעשויים להיות מעניינים. מה גם שהנושא ייראה רחוק יותר ולא תהיה את התחושה של הנוכחות בתוך הסיפור. לפעמים זה דווקא יכול להיות נחמד, אבל רוב הזמן אעדיף לצלם עם 50 מ"מ ומטה ולפעמים גם עם 20 מ"מ.

הגדרות המצלמה

אני תמיד מעדיף לסמוך על מצב הצילום הידני (M) מכיוון שמצב חשיפה אוטומטי או חצי אוטומטי ישנה את ההגדרות שלכם בכל שינוי קטן שתעשו בפריים שלכם. במצב אוטומטי, הגדרות החשיפה נקבעות בהתאם לכמות האור והצל שיש לכם בפריים ולא לפי החשיבה הצילומית שלכם. זאת אומרת שאם תרצו לצלם מישהו הולך ברחוב ובתמונה שלכם יש הרבה שמיים, אז במצב אוטומטי אתם תקבלו תמונה בחשיפת חסר (כהה יותר ממה שאתם רוצים).

אני מוצא את העבודה במצב צילום ידני מהיר יותר ממצב עדיפות תריס או מצב עדיפות צמצם שבהם אנחנו נאלצים להשתמש גם בכפתור נעילת חשיפה וגם בכפתור פיצוי חשיפה, אבל זה באמת עניין של טעם מכיוון שיש צלמים שמצלמים במצבי צילום חצי אוטומטיים ומצליחים להתמודד איתם יפה מאוד.

אז לפני הכל, אני בודק ומכוון את הגדרות החשיפה שלי ברגע שיש לי חצי דקה פנויה. אם מדובר ביום שמש, אני לרוב אבחר לצלם או בשמש או בצל, כך שרוב הזמן אהיה מכוון יחסית ואם יהיו שינויים אז הם יהיו קטנים. בכל מקרה, אני תמיד אזכור את היחסים שבין האור לצל שביום שמשי יכולים להגיע להבדלים של 3 סטופים. ברגע שאני זוכר את היחס הזה אז המעבר מאזור מואר לאזור מוצל יהיה מעבר מהיר וכך אבזבז פחות זמן על מדידת אור.

לרוב אתם תרצו לצלם במהירויות תריס גבוהות על מנת להקפיא תנועה. באור יום זו לא בעיה, אבל ברגע שמדובר בתאורה חלשה, אתם תצרכו להשתמש ב-ISO גבוה על מנת לאפשר לעצמכם מהירות תריס שתקפיא תנועה.
בנוגע לצמצם – באור יום אתם יכולים לצלם עם צמצמים סגורים יחסית (f5.6 – f7.1) כדי להכניס לפוקוס גם את מה שקורה ברקע.

אלא אם כן אתם רוצים ליצור עומק שדה רדוד ששם תצטרכו לצלם בצמצם פתוח יותר.
מה שמביא אותי לכתוב את הפסקה הבאה..

עומק שדה רדוד לא באמת חשוב בצילום רחוב

אם נודה בזה, עומק שדה רדוד זו דרך מעולה להפוך תמונות פשוטות לתמונות מוצלחות, אבל בצילום רחוב אנחנו לא מחפשים את הדרכים 'לרמות' ולמעשה צילום רחוב זה המקום המדהים הזה שמזכיר לנו הרבה פעמים שאנחנו יכולים לצלם תמונות טובות גם עם צמצמים סגורים ועומק שדה גדול.

זה בשום פנים ואופן לא אומר שאתם לא יכולים לצלם צילומי רחוב עם צמצם פתוח לרווחה, אבל לצלם תמונה שבה כל האלמנטים נמצאים בפוקוס זו יכולה להיות חוויה נהדרת שגם תספק רקע נוסף לסיפור. מה גם שלפעמים אתם עשויים להיות מופתעים כשפתאום תגלו שתפסתם נושא מעניין נוסף שאולי לא שמתם לב אליו בזמן הצילום.

דעו את זכויותיכם כצלמי רחוב

צלמים מבלים לא מעט זמן על למידה ומשקיעים לא מעט כסף על קניית ציוד, אבל מעט מאוד מודעים לזכויות שלהם כצלמי רחוב. מתי מותר ומתי אסור לצלם? מה מותר ומה אסור? האם מותר להשתמש בתמונות שצילמתי ללא אישור?
בכל זאת, הרבה יותר מעניין לחפור על המצלמות החדשות שיצאו לקנון ולניקון ולעשות ביניהן השוואה מאשר לחפור בעניינים משפטיים.

כך או כך, חשוב מאוד להבין את החוקים החלים במדינה שבה אתם חיים וזאת על מנת שבפעם הבאה שתצאו לצלם אתם תדעו את זכויותיכם.
אז ראשית, אני חייב לציין שאני לא עורך דין במקצועי ואת המידע שאני נותן לכם כאן ליקטתי ממאמרים מקצועיים שקראתי ברשת תוך כדי התייחסות לחוקים עצמם, אך אין לראות בכך תחלופה לייעוץ עם איש מקצוע במידה ואתם זקוקים לכך.

בסעיף 1 של חוק הגנת הפרטיות נקבע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

לגבי המונח 'פרטיות', המחוקק הישראלי הגדיר אותו כך (וברשותכם, אתייחס רק לדברים הקשורים בצילום):

• בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
• צילום אדם כשהוא ברשות היחיד.
• פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
• שימוש בשמו של אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח.
• פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

בנוגע לאקט הצילום עצמו, כמו שאתם רואים ומבינים, החוק מתייחס לצילום ברשות היחיד בלבד. זאת אומרת שאין שום אזכור בנוגע לצילום ברשות הרבים, ומכאן שאין חוק האוסר על צילום ברשות הרבים.

כמובן שישנם מקרים מסוימים שסיטואציה ברשות הרבים הופכת להיות פרטית כמו במקרים של תקיפה, תאונת דרכים וכדו'. כמו כן, סיטואציות שעלולות להתפרש כמביכות או פוגעניות עבור המצולמים, כמו במקרה התביעה של הצלם אלכס ליבק.

בצילום בשטח פרטי, גם אם יש לכם אישור מבעל המקום, לכל אדם שנוכח בשטח הפרטי יש זכות לפרטיות משל עצמו ועליכם לכבד אותו במידה ולא רצה להצטלם או שביקש לא לעשות שימוש פרסומי בתמונות.

לפעמים אנשים יסרבו לכך שתצלמו אותם או שאנשי ביטחון למיניהם יבקשו מכם לא לצלם ברחוב. בפועל, כל עוד אתם נמצאים בשטח ציבורי ולא נכנסתם לשטח פרטי, מותר לכם לצלם מה שתרצו, מתי שתרצו וכמה שתרצו.
בכל אופן, אם מישהו ביקש מכם לא לצלם אותו, אני ממליץ שתכבדו אותו. הרי גם אתם לא הייתם רוצים שיצלמו אתכם ללא רשותכם.

אז מבחינת הצילום עצמו, אין שום בעיה לצלם בשטח ציבורי. השאלה הנשאלת עכשיו היא: מה מותר לעשות עם התמונות האלה? והאמת שכאן זה כבר עניין אחר.

בנוגע לשיתוף תמונות שצולמו בשטח ציבורי (גם אם מדובר בפרסום שלא למטרות רווח), אם בתמונות לא ניתן לזהות את המצולמים אז מותר לשתף באופן חופשי. לעומת זאת, בתמונות שבהן מזהים את המצולמים חל איסור פרסום ללא אישור בכתב מהמצולמים שמאשרים לצלם לעשות שימוש רחב בתמונות. ניתן לעשות זאת גם על ידי צילום וידאו שבו המצולם מצהיר כי הוא מאשר לצלם להשתמש בתמונות.

במקרים שאנו רוצים לצלם ולפרסם תמונות שבהם צולמו ילדים (בהגדרה הרשמית – עד גיל 18), אנו נזדקק להסכמה בכתב יד או וידאו מאחד ההורים של הילד או האפוטרופוס.

בפועל, צלמים לא באמת נוהגים לבקש רשות שימוש בתמונות ממצולמים אקראיים. כך, אתם יכולים לראות מיליוני תמונות של אנשים אקראיים מסתובבים ברשת וכן מוצגות בתערוכות ואף מיועדות למכירה.
בפועל, זה לא חוקי, ויש מידת מה של סיכון שכל צלם לוקח על עצמו בעת שיתוף התמונות.

ומה לגבי צילום של מפורסמים?
בעניין הזה, החוק מכיר אותם כמפורסמים ומתיר לצלם אותם גם על חשבון זכותם הפרטית וגם למטרות רווח. אולי זה נשמע לא הוגן במיוחד אבל מי שסלב בוחר בזה..

כמה מילים לסיום

כמו שהבנתם, צילום רחוב הוא באמת אחד מהז'אנרים המעניינים ביותר אך יחד עם זאת, קו דק מפריד בין היסחפות לז'אנר לבין איבוד הראש בתוך ים של סיטואציות מביכות.

כדי שההיסחפות תישאר ותגבר ואיבוד הראש יפחת וייעלם, אתם צריכים קודם כל להגדיר לכם את הצילום שלכם ולקבוע לעצמכם מה אתם הולכים לצלם בכל פעם שאתם יוצאים לצלם. אם אתם תנסו לצלם כל אדם שנקרה בדרככם, אתם עלולים למצוא את עצמכם מאבדים את הראש מהר מאוד.

הדבר הראשון להתמקד בו הם הנושאים שאתם בוחרים לצלם. אתם יכולים לבחור לצלם סיטואציות מצחיקות, סיטואציות עצובות, אנשים ממהרים שאוכלים או קוראים עיתון תוך כדי הליכה מהירה או אנשים שתופסים טרמפים.
לאחר מכן, תחליטו על רקע טוב לתמונות שלכם ועל האור שאתם רוצים שיאיר את המצולמים שלכם. עצם ההתמקדות יגרום לכם לחפש אחר נושאים ספציפיים ולא ללכת לאיבוד.

זכרו גם שבצילום רחוב איכות התמונה זה לא הדבר הכי חשוב. הנושא, מצב הרוח של התמונה, הסיפור, האור והקומפוזיציה – כל אלו חשובים הרבה יותר מתמונה חדה או נקייה מגרעיניות.
בסופו של דבר, בתמונה שאין בה חדות אבל יש בה את כל המאפיינים האלה, ניתן לראות סיפור ולהרגיש משהו גם אם התמונה לא מספיק חדה, אבל תמונה חדה ואיכותית ללא המאפיינים האלה תהיה משעממת וזאת למרות שהיא תהיה איכותית.

דבר אחרון -אני ממליץ לכם מאוד לצלם שחור לבן ואל תחכו לעריכה בשביל זה. חווית הצילום בשחור לבן היא חוויה מעניינת מאוד ובמיוחד בצילום רחוב. כשאתם מצלמים שחור לבן, אתם מנטרלים את הצבעים מהעולם שלכם ואתם מתמקדים אך ורק בסיפור, ברגש ובתחושות שהתמונה מעבירה.
מה שכן – כשאתם מצלמים שחור לבן, אז צלמו ב-RAW, כדי שתהיה לכם גמישות גבוהה יותר בעריכה וכדי שאם תתחרטו אז תוכלו להחזיר את התמונה להיות צבעונית 🙂

כמובן שישנם מצבים שבהם הצילום הצבעוני מתבקש מכיוון שהצבע הוא חלק משמעותי מהתמונה.

חברים, תודה רבה שקראתם אותי גם הפעם. אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה ובאהבה לחברים שלכם.
כמו כן, אני מחכה לתגובות ולשאלות שלכם, אז תרגישו חופשי 🙂

נתראה בפוסט הבא.